הבעיה האמיתית בנוגע לחדשות על החשדות כנגד קצין צה"ל שהטריד
אינה במתלוננות. זכותן להתלונן.
היא גם אינה בחוקרים. חובתם לחקור.
הבעיה היא בתקשורת המדווחת בטורדנות אובססיבית
על כל היבט בסיפור שעדיין מוקדם להגיד מה יש בו ומה אין בו.
כך מתחיל דיון ציבורי שבמהותו איננו אלא דיון על כלום.
אומנם מרוב ידיעות נוצר רושם אחר
אבל עיון זהיר בכתבות מלמד תמיד שהמידע הנוסף מכתבה לכתבה הוא מוגבל
ורוב המתבטאים בדיון הציבורי בתגובות כלל אינם יודעים
מה מתוך שפורסם הן עובדות
ומה מתוך מה שפורסם הוא הבל-הבלים.
בינתיים הלהט, הנחרצות והאלימות המילולית עושים את שלהם
בני-אדם עלולים להעלב מהנאמר עליהם או המיוחס להם וייתכנו פגיעות שלא ניתן יהיה לתקן -
הן בצד החשוד העשוי להיות חף מכל פשע הן בצד הקורבנות שמשום מה הופכות בעצמן לנאשמות על ספסל הדיון הציבורי הפרוע.
האם יש איזושהיא תועלת לציבור מדיון שכזה?
גם אם תסכימו איתי שלא, נראה כי בימינו אלה, למרבה הצער, מרגע בו עלה חשד כנגד פלוני, אין דרך בה יכולות רשויות החוק למנוע, לשלוט או להסדיר את הדיון הציבורי בעניין.
הקושי גדול יותר כאשר נוצרות נסיבות חריגות בהן רשויות החקירה טוענות כי יש תועלת חקירתית מסויימת בפרסום שם החשוד. האומנם התועלת הזו שקולה לידיעה כי יווצר דיון מהסוג האמור, וכי יושגו גם תוצאות-לוואי שאפשר להגיד שהן ידועות מראש? לי נדמה שמדובר כאן בתרופה שנזקה רב על תועלתה. לדעתי, המהלך הזה, של פרסום שם החשוד בשלב החקירה, צריך להיעשות רק לאחר מסקנה נחרצת כי הראיות לכאורה נגד החשוד הן בעלות משקל נכבד מספיק עד כדי להטות את המאזן בין זכויות החשוד לבין האינטרסים החקירתיים וזכויות המתלוננות לבירור עניינן, באופן שיש בו כדי להצדיק פגיעה מהותית קרובה לוודאי באדם הנהנה מחזקת-החפות.
הרי אם יתברר שהחשדות הם חשדות-שווא, לא תהיה דרך שתאפשר את שיקום שמו הטוב. ואם אין דרך כזו, האם לא הגיע הזמן ליצור מסלול שיאזן בין זכותן של מתלוננות לבירור עניינן לבין זכותם של חפים מפשע להגנה על כבודם ?
אינה במתלוננות. זכותן להתלונן.
היא גם אינה בחוקרים. חובתם לחקור.
הבעיה היא בתקשורת המדווחת בטורדנות אובססיבית
על כל היבט בסיפור שעדיין מוקדם להגיד מה יש בו ומה אין בו.
כך מתחיל דיון ציבורי שבמהותו איננו אלא דיון על כלום.
אומנם מרוב ידיעות נוצר רושם אחר
אבל עיון זהיר בכתבות מלמד תמיד שהמידע הנוסף מכתבה לכתבה הוא מוגבל
ורוב המתבטאים בדיון הציבורי בתגובות כלל אינם יודעים
מה מתוך שפורסם הן עובדות
ומה מתוך מה שפורסם הוא הבל-הבלים.
בינתיים הלהט, הנחרצות והאלימות המילולית עושים את שלהם
בני-אדם עלולים להעלב מהנאמר עליהם או המיוחס להם וייתכנו פגיעות שלא ניתן יהיה לתקן -
הן בצד החשוד העשוי להיות חף מכל פשע הן בצד הקורבנות שמשום מה הופכות בעצמן לנאשמות על ספסל הדיון הציבורי הפרוע.
האם יש איזושהיא תועלת לציבור מדיון שכזה?
גם אם תסכימו איתי שלא, נראה כי בימינו אלה, למרבה הצער, מרגע בו עלה חשד כנגד פלוני, אין דרך בה יכולות רשויות החוק למנוע, לשלוט או להסדיר את הדיון הציבורי בעניין.
הקושי גדול יותר כאשר נוצרות נסיבות חריגות בהן רשויות החקירה טוענות כי יש תועלת חקירתית מסויימת בפרסום שם החשוד. האומנם התועלת הזו שקולה לידיעה כי יווצר דיון מהסוג האמור, וכי יושגו גם תוצאות-לוואי שאפשר להגיד שהן ידועות מראש? לי נדמה שמדובר כאן בתרופה שנזקה רב על תועלתה. לדעתי, המהלך הזה, של פרסום שם החשוד בשלב החקירה, צריך להיעשות רק לאחר מסקנה נחרצת כי הראיות לכאורה נגד החשוד הן בעלות משקל נכבד מספיק עד כדי להטות את המאזן בין זכויות החשוד לבין האינטרסים החקירתיים וזכויות המתלוננות לבירור עניינן, באופן שיש בו כדי להצדיק פגיעה מהותית קרובה לוודאי באדם הנהנה מחזקת-החפות.
הרי אם יתברר שהחשדות הם חשדות-שווא, לא תהיה דרך שתאפשר את שיקום שמו הטוב. ואם אין דרך כזו, האם לא הגיע הזמן ליצור מסלול שיאזן בין זכותן של מתלוננות לבירור עניינן לבין זכותם של חפים מפשע להגנה על כבודם ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה