פוסט 2 מ-3 לעניין משפט זדורוב: הנרטיבים

שני נרטיבים נפרשו בפסק-הדין ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל.

האחד, בדעת רוב - מרשיעה. השני, בדעת מיעוט - מזכה.
כאמור בפוסט האחרון, לא השתחררתי מהספק הסביר כשקראתי את פסק-הדין.

אפשר להתייחס אל הנרטיב המרשיע כאל סיפור. בפתיחת דבריו, ביקש כבוד השופט יצחק עמית (בפסקה 2 לפסק דינו) לקחת את הקורא איתו לצפות בסרט מתח: 

"           בנקודה זו אציע לקורא לעשות אתנחתא, לחזור תשע שנים לאחור, לאותו יום מר ונמהר בו נרצחה הנערה תאיר ראדה ז"ל, וליתן למצלמה לדבר בעד עצמה.

2.        יום רביעי בצהרים, ה-6.12.2006, סמוך לשעה 13:30. תאיר עושה את דרכה מהברזייה בחצר אל תוך בית הספר. היא עולה חצי קומה אל מפלס שירותי הבנות, ונכנסת לחדר השירותים. תאיר עומדת ליד דלת התא השני מתוך ארבעה תאי השירותים, ומתחילה לפתוח את דלת התא. או-אז מתגנבת במהירות ובשקט דמות אל תוך חדר השירותים. הרוצח משסף את גרונה של תאיר בשתי אבחות סכין, עודנה עומדת ופניה אל קיר תא השירותים הגובל בין תא 2 לתא 1. תאיר אפילו לא מספיקה לזעוק לעזרה או להשמיע קול. היא מנסה באופן טבעי להתגונן, או שמבצעת תנועות בלתי רצוניות, ותוך כדי כך נחתכת גם בחזה ובסנטר. תאיר מתמוטטת וקורסת אל רצפת התא הקטן ונחתכת גם בשורש כף היד. הרוצח מוריד במהירות את מכסה האסלה, מניח-משליך את ראדה על האסלה תוך שראשה נשמט על הקיר המפריד בין תא שירותים 2 לתא 3 כשהיא שותתת דם. הרוצח נועל מבפנים את דלת התא ותאיר נותרת שרועה בחדר השירותים בתנוחת ישיבה-שכיבה על מכסה האסלה כשראשה שעון על הקיר. צהרי היום בבית הספר, אך איש לא שמע איש לא ראה, והרוצח יוצא במהירות מחדר השירותים של הבנות מבלי שאף אחד מבחין בו. הוא שם פעמיו אל שירותי הבנים, חצי מפלס למטה, שוטף את הסכין מהדם וממהר לצאת. המצלמה מתעכבת עוד רגע קט על גופתה של תאיר בתא השירותים הנעול. הפנים מקרוב מצלמה מתרחקת ואנו עוברים כעת לביתה של תאיר.

           כארבע שעות חלפו. הוריה של תאיר מודאגים מהיעדרה ומתחילים לחפש אחריה. אנשים נוספים מתגייסים למשימה כשהם סורקים את בית הספר וסביבתו.  גופתה של תאיר מתגלה בתא השירותים בסביבות השעה שש וחצי בערב על ידי שניים מהמחפשים, יואב חדד וצביקה חוטר, לאחר שהציצו מלמעלה אל תא השירותים הנעול, תא מספר 2." 

כך מסתיימת הפתיחה לחידה הנוראה: מי רצח את תאיר ראדה ז"ל?

מכאן ממשיך הסרט שכתב השופט עמית (פסקאות 2-4 לדבריו) ומנסה לשכנע מעבר לספק הסביר באשמתו של רומן זדורוב:

     "           נחזור מעט אחורה בזמן. בפתח בית הספר עומד שומר לאורך כל יום הלימודים. אדם זר לא נראה חודר לבית הספר בזמן הרלבנטי לרצח. ההנחה הראשונית היא כי הרוצח אינו אדם זר אלא אדם המשתייך לבית הספר בדרך זו או אחרת. האם מדובר בתלמיד או בתלמידים? במורה או מורים? בשרת או בגנן או במאן דהו מעובדי בית הספר?

           כעת, זמן קצר לאחר הרצח, המצלמה יוצאת מחדר השירותים ומשוטטת בבית הספר. התלמידים מסיימים את יום הלימודים, חלקם עדיין בכיתות או בחצר, המורים אף הם בכיתות או בחדר המורים או בדרכם הביתה. המצלמה יורדת במדרגות למפלס המקלט, שם עובד רומן זדורוב בריצוף המקלט. זדורוב הוא עובד חרוץ. הוא עובד לבדו ללא השגחה צמודה של מעסיקו, שאך דקות ספורות לפני כן הגיע אל שער בית הספר על מנת להביא לו דבק שהיה נחוץ לו לעבודתו. זדורוב נזקק לצורך עבודתו בריצוף המקלט לכלי עבודה שונים, ובין היתר הוא משתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות המשמשות בעלי מלאכה (להבדיל מסכינים יפניות קטנות המוכרות לקורא והמשמשות לצרכים ביתיים).

           זמן קצר לאחר הרצח, גופת תאיר מוטלת בשירותים שותתת דם. המצלמה עוקבת אחר זדורוב שהולך אל חדר המורים, שם הוא מכין לעצמו קפה. משהו בתנועותיו החריגות של זדורוב מושך את עינה של הפסיכולוגית של בית הספר, שאינה מכירה אותו וחושבת בטעות כי הוא הגנן של בית הספר. לימים, כשהפסיכולוגית תראה את הגנן בטלוויזיה היא תבין שלא בגנן מדובר.

           זדורוב חוזר למקלט לאחר ששתה קפה וממשיך לעבוד במקלט עד השעה 17:30. כעת הוא מסיים את יום עבודתו ומותיר מאחור במקלט את תיקו עם הבגדים וכלי העבודה. המצלמה מתעכבת כעת על מנעול המקלט שזדורוב עזב אך לפני מספר דקות. מישהו תקע קיסם עץ במנעול במטרה שקופה להקשות על פתיחתו.

           זדורוב מגיע לביתו, מברך את אשתו לשלום ונוטל לידיו את בנו שאך זה נולד. כעת אנו נמצאים במגרש הביתי של זדורוב. המצלמה משוטטת בבית ואנו וחוזרים לאחור בזמן כשבוע וחצי לפני הרצח. המצלמה עוקבת אחר זדורוב אשר יושב ליד המחשב ומנסה להוריד או לצפות בסרטי "סנאף", ככל הנראה ללא הצלחה. חולפים ימים אחדים, אנו נמצאים כעת ארבעה ימים לפני הרצח. המצלמה עוקבת אחר זדורוב המשוטט באינטרנט וקורא מאמר העוסק ב"שיטות להטלת מורא", שיטות בהן ניתן לנטרל במהירות וביעילות את היריב. במהלך שיטוטיו באתר האינטרנט נופלת עינו של זדורוב, על כתבה המספרת אודות תושבת מוסקבה שהורשעה בהריגה אך נדונה רק לשנתיים מאסר על תנאי, מאחר שהיתה במצב של אי שפיות זמנית בעת הרצח. מבטו של זדורוב מוסב מפעם לפעם אל הקיר והוא סוקר את אוסף הסכינים שלו. זדורוב מתעניין מאוד בסכינים. מלבד אוסף הסכינים שלו הוא מחזיק בדיסק המכיל 170 תמונות של סכינים כולל הסברים על אופן השימוש בהם. עוד קודם לכן זדורוב עיין באינטרנט בספר לוחמה של הקג"ב המסביר, בין היתר, את הדרך בה ניתן לשסף גרונו של אדם במהירות, תוך מתן הסבר על שני עורקי הצוואר המרכזיים.

           יום הרצח, השעה כעת בסביבות תשע-תשע וחצי בערב. ראובן ג'נאח, קבלן במקצועו, מתקשר לביתו של זדורוב כדי להציע לו לעבוד עמו מחר. מאחר שזדורוב מתקשה בעברית, ג'נאח מבקש לדבר עם אשתו, אך זדורוב משקר ואומר לו שאשתו ישנה, ומשקר ואומר לו שהוא צריך לעבוד מחר בבית הספר. ג'נאח מספר לזדורוב כי ילדה נרצחה. זדורוב מסיים את השיחה עם ג'נאח ואשתו שואלת אותו על מה דיברו. זדורוב אומר לה שג'נאח אמר לו משהו על ילדה "שנפלה מאסלה בשירותים". הצופה שעקב אחר השיחה שהתנהלה בין השניים יודע שג'נאח לא הזכיר כלל את המילה שירותים.

           יום חמישי, יום לאחר הרצח. המצלמה עוקבת אחר זדורוב שחוזר אל בית הספר ביחד עם אשתו, אך אינו יכול לקחת את תיקו וכליו מאחר שהגישה נחסמה על ידי המשטרה. למחרת, ביום שישי, חוזרים זדורוב ואשתו לבית הספר ונוטלים את תיקו וכליו. בסמוך לאחר מכן משליך זדורוב את המכנסיים איתם עבד ביום הרצח, וביום שבת מכבס בעצמו את בגדי העבודה שלו.

3.        נכבה כעת את המצלמה ונניח לצופה לגבש מסקנה ראשונית. הרוצח נטל על עצמו סיכון עצום בביצוע רצח בחדר שירותים בצהרי היום בבית ספר. מן הסתם סבר הרוצח כי יעלה בידו לבצע את הרצח בהרף עין ובאבחת סכין, מבלי שיתאפשר לקרבן לזעוק לעזרה, מבלי שיופתע בחדר השירותים על ידי אחת התלמידות ומבלי שעצם נוכחותו בבית הספר תעורר חשד או תשומת לב מיוחדת.

           זדורוב הוא החשוד המיידי והטבעי בשל "מעמדו" המיוחד בבית הספר – הוא אינו חלק מצוות בית הספר, אינו מורה ואינו תלמיד, אך כמי שעבד בבית הספר הוא גם אינו אדם זר וככזה הוא מכיר את המבנה ואינו מעורר חשד. זדורוב נמצא בקרבת זמן ומקום לזירת הרצח; יש לו את ההזדמנות לבצע את הרצח מבלי שאף אחד יחוש בהיעדרו; יש לו נגישות גבוהה לכלי עבודה, לרבות סכינים יפניות מסיביות; לפני הרצח הוא מתעניין בדרך בה ניתן לשסף צווארו של אדם ובמצבים של אי שפיות זמנית בעת רצח; הוא חובב סכינים; לאחר הרצח הוא משליך את להב הסכין שעמה עבד; יומיים לאחר הרצח הוא משליך את המכנסיים בהם עבד ביום הרצח; קיסם תחוב במנעול המקלט שאותו עזב אך לפני דקות ספורות; על אף שלכאורה הוא לא אמור לדעת דבר על הדרמה שהתחוללה בשעות בהן הוא נמצא בביתו, הוא יודע על כך שנמצאה ילדה באסלה בשירותים ומספר על כך לאשתו.

4.        בסיפורי בלשים ובסדרות טלוויזיה אנו יודעים כי בסופה של עלילה יתברר כי החשוד המיידי והטבעי הוא לא הרוצח, ובכך מוזהר הצופה מפני כשלי החשיבה האינטואיטיבית. אולם במציאות מתברר לא אחת כי החשוד המיידי הוא אכן הרוצח. במקרה שבפנינו, התוודותו של זדורוב בפני המדובב, הודאותיו בפני החוקרים ובמהלך השחזור, פרטים מוכמנים שרק הרוצח יכול היה לדעת ואמירות אותנטיות המצביעות על "אותות האמת" בהודאותיו, שקריו מהרגע הראשון בחקירותיו ושקריו במהלך משפטו – כל אלה מציבים את זדורוב בדמותו של הרוצח שעקב אחר צעדיה של תאיר בלכתה לשירותים, ומתיישבים היטב עם תמונת החשד הראשונית ששורטטה לעיל."

עם כל הכבוד לדעת הרוב המרשיעה, ולבחירתו של כבוד השופט דנציגר, כותב דעת המיעוט, שלא לבטא את ספקותיו בנרטיב סיפורי, אני לא יכול להשתחרר מהאפשרות הסבירה שהעניין כולו ניתן להסביר על ידי סיפור אחר:

רצח מזעזע ונורא מתבצע בבית-ספר. בזמן הרצח שהו בין כותלי בית הספר כאלף איש. ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה כי מדובר באלימות בין בני נוער. לאחר מכן, המשטרה מתחילה לעצור את 'החשודים המיידיים'.  

ראשון נעצר אדם בן 57 חסר בית, תושב קצרין, שחוקרי המשטרה תיארו  כתמהוני. הוא משוחרר לאחר חקירה, מאחר וטענת האליבי שלו מבוססת היטב. אחריו נעצר הגנן של בית הספר. גם הוא משוחרר בגין אליבי מבוסס.  

החקירה זוכה לתשומת-לב ציבורית רבה. לחץ רב מופעל על החוקרים להביא לפענוח הרצח.
סוף סוף מגיעה המשטרה אל פועל השיפוצים רומן זדורוב. הוא נחשד כי סיפר שזרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח מאחר ונעשו קטנים למידותיו. הוא נעצר בעקבות סתירות בדבריו ומאחר ונשא עמו סכין יפנית והיה לו אוסף סכינים בביתו.  

האיש, שגדל במדינה טוטליטרית מכחיש את ההאשמות נגדו וטוען שהוא חף מפשע. אבל אין לו טענת אליבי מלאה לזמן הרצח. לאחר שניגש אל שער ביה"ס לקבל חומרי-הדבקה ממעבידו, חזר לעבוד במקלט, שם היה לבדו.  

חוקריו אינם מהססים לנקוט בתחבולות-חקירה. הם משקרים לו באומרם כי נמצאו שאריות דם בבגדיו.  הם מסבירים לו שכל הראיות הנסיבתיות נגדו. הם מטעים אותו זמנית באומרם שבבדיקת הפוליגרף נמצא דובר שקר בשאלה האם רצח. הם מוסרים לו מידע משפטי לא נכון - שהודאה תפחית בעונשו.
ובכל זאת, הוא מכחיש.

החקירות ממשיכות ברצף בין ה-12/12/2006 (יום מעצרו) במשך 6 ימי חקירה.
הוא נלקח לבי"ח לבדיקה פסיכיאטרית (מחשש שהוא יפגע בעצמו).
עם חזרתו מהבדיקה הוא מתחיל להרהר באפשרות שאולי רצח ואיננו זוכר זאת.
בלילה שבין ה-18/12/2006 ל-19/12/2006 הוא מתוודה ברצח בפני מדובב משטרתי ויום לאחר מכן בפני החוקרים.

לא זאת בלבד שהודאותיו אינן מביאות לאיתור ראיות חפציות כנגדו, אלא שיש בהן פרטים מהותיים שלא מתאימים באופן מדוייק לדרך בה בוצע הרצח (דרכי ביצוע החתכים; מנח הגופה; דרך המילוט מתא השירותים).

הראיות הפורנזיות אינן קושרות אותו לזירת הרצח. אף אחד לא ראה אותו מטפס במדרגות בעקבות הקורבן. אפילו הקביעה הפורנזית שהרצח בוצע באמצעות סוג של סכין שלא הוכח כי אי-פעם היה ברשותו כבר לא מצילה אותו...
הראיות הפורנזיות גם מצביעות על אפשרות סבירה לכך שבזירת הרצח היה אדם אחר שלא זוהה, שיצא מתא השירותים בטיפוס מתא השירותים בהותירו נתיב טביעות נעליים מוכתמות בדם.
כל אלה לא יוצרים ספק סבר אצל החוקרים, התביעה וביהמ"ש המחוזי והם מרשיעים אותו.
גם דעת הרוב בערעורו לעליון איננה מקבלת את טענותיו.
דבר לא מועיל לנאשם בנסיונו להוכיח את חפותו.
מרגע שהתגבש החשד נגדו,
מרגע שהוא נשבר והודה,
הוא כבר לא הצליח לשכנע באפשרות הסבירה של חפותו.