יום רביעי, 25 באפריל 2018

שיעור בריסון בשימוש בכוח

מעצרו של החשוד ברצח-הדריסה ההמוני בטורונטו (מה שהיה מכונה אצלנו בתקשורת פיגוע דריסה) הוא אירוע מטריד ומעורר מחשבה. מול עינינו ניצב שוטר נוכח חשוד ברצח ברוטלי של כמה וכמה אנשים (כלומר, רמת מסוכנות משוערת גבוהה); החשוד מודיע שיש לו אקדח בכיסו ומבצע כמה וכמה תנועות שליפה. בסביבה מתהלכים אזרחים חפים מפשע. והשוטר ?

בתחילה מקפיד להיות מאחורי מסתור אפשרי עם אקדח שלוף. אבל במקום לירות על מנת לשתק או על מנת להרוג בכל אחת מהתנועות החשודות, הוא -

  • מתקשר עם החשוד
  • מתקרב אליו
  • בתגובה לאיומי והצהרות החשוד מסביר לחשוד שלא אכפת לו ושהוא עומד לעצור אותו 
  • בשלב מסויים מחזיר את האקדח שלו אל הנרתיק ושולף אלה
  • סוגר מרחק אל החשוד 
  • ואוזק אותו ללא מאבק 




סביר להניח שבמדינה כמו ארה"ב האירוע הזה היה מסתיים בחשוד הרוג, נקוב כדורים, כשכולם מצדיקים את פעולת השוטר.

סביר להניח שבמדינה כמו ישראל, אירוע כזה, שהיה - סביר להניח - מורכב עוד יותר בגלל הרקע הישראלי-פלסטיני והעובדה שבמקום שוטר היה ניצב מול החשוד חייל, האירוע הזה היה מסתיים בחשוד הרוג, נקוב כדורים, כשבישראל כולם מצדיקים את פעולת החייל ובעולם נמתחת ביקורת על פעולת החייל.

ובכל זאת, נוכח עינינו, חשוד ברצח, שנתפש עם "האקדח המעשן" (המכונית המסחרית ששימשה בדריסות) יוצא חי ממעצר. שוטר יחיד הצליח לעשות את מה שעבור כוחות השיטור בארה"ב וכוחות השיטור הישראליים בשטחים נתפש כמשהוא שהוא כנראה לא רק בלתי-אפשרי אלא בוודאי בלתי-הגיוני.

וינסטון צר'ציל אמר פעם שקורה לו לאדם שהוא נתקל באמת ונופל, אך שרוב בני-האדם, נוכח התרחשות כזו, פשוט קמים וממשיכים ללכת כאילו לא קרה דבר.

אבל לא חייבים להמשיך. אפשר לעצור, ולחשוב וללמוד. המשטרה בקנדה יוצאת מנקודת מבט אחרת בכל הנוגע לדרך שבה יש לבצע פעולות שיטור, גם במצבים הקיצוניים ביותר. שימוש מינימלי בכוח בכל מצב נתון. הריסון הקיצוני הזה בשימוש בכוח שהפקדנו בידיו של השוטר, שליח הציבור, הוא סטנדרט שאיבדנו כאן בארץ, נוכח השחיקה המתמשכת שמביא עמה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם בארה"ב איבדו את הסטנדרט הזה.

אבל לא מאוחר ללמוד מחדש.

לקריאה נוספת

יום שישי, 30 במרץ 2018

המדע הפורנזי והגורם האנושי

ד"ר איתיאל דרור, חוקר מוביל בתחום ההשפעה של הטיות קוגניטיביות על מומחים בתחומים שונים, מסביר איך הדרך שבה עובד המוח האנושי משפיעה על בחינת הראיות שנתפסות, גם על ידי שופטים, כ"מדע טהור" ובלתי ניתן להטיה. 
"המסקנות שלו מראות שגם ראיות שנחשבות חזקות מאוד, כמו טביעת אצבע ובמקרים מסויימים דנ"א, עשויות להשתנות בהתאם לזהות הבודק ובעיקר בהתאם למה שהוא יודע על החשוד ועל הפשע. ..."אין שתי דוגמאות זהות", מסביר דרור. "אם היתה זהות מוחלטת זה היה קל, אבל גם שתי טביעות אצבע שתתן בעצמך לא יהיו זהות כי העור הוא גמיש, ויש שאלה של כמה כוח אתה מפעיל. בנאדם גם לא חותם בדיוק באותה צורה בכל פעם, וגם בירייה מאקדח לא בכל ירייה הקליע נשחק בדיוק באותה צורה. זה אף פעם לא זהה. אז המומחים צריכים לקבוע אם שתי הדוגמאות מספיק דומות כדי להגיד שהן מאותו מקור. ולזה אין קריטריון אובייקטיבי. תשאל כל מומחה 'מה הקריטריון שלך, מתי זה דומה מספיק'. אף אחד לא יכול להגיד לך. זו החלטה סובייקטיבית"." 
זה לא עניין של שחיתות, עצלות או רשלנות. הבעיה היא פשוטה: 
"כאשר החוקרים נחשפים למידע שאינו רלוונטי לבדיקה המדעית, הוא יכול לגרום להם באופן בלתי מודע לראות אחרת את הראיות, ולהגיע למסקנות שונות. ככל שהמקרה קשה יותר והדגימות דומות יותר, גדלה האפשרות להטיה."
הכתבה מביאה שלל דוגמאות מסמרות שיער. נביא רק אחת :
דרור מדגים באמצעות תיק אונס קבוצתי שבו הורשעו חברי כנופיה. 
"במשפט, אחד מהם חתם על עסקת טיעון במסגרתה קיבל עונש מופחת, והפליל את שותפיו לאונס. כדי שבית המשפט יוכל לקבל את עדותו, נדרשת לפי חוקי המדינה ראיה חיצונית שתתמוך בה. כאן נכנס לתמונה הדנ"א. שני המומחים שהעידו במשפט קבעו כי מתערובת הדנ"א שנלקחה מהקורבן לא ניתן לשלול מעורבות של חברי הכנופיה האחרים. החיזוק הנדרש סופק, ועדות החבר המפליל התקבלה.
דרור הגיש את כל החומר המדעי הרלוונטי ל-17 מומחי דנ"א שפועלים בארצות הברית ומופיעים באופן תדיר בבתי משפט. הם לא ידעו באיזה תיק מדובר, מיהם החשודים, ובוודאי לא שההתאמה היא שתקבע אם העדות המרשיעה היחידה תהיה קבילה. למעשה, הם התבקשו רק לבדוק אם ניתן לשלול מתערובת הדנ"א מולם את מעורבותו של אחד הנאשמים - שכונה במחקר "נאשם 3".
בעוד בבית המשפט קבעו שני מומחים כי לא ניתן לשלול את מעורבותו של נאשם 3, הפעם התוצאות היו שונות: רק אחד מתוך 17 המומחים הגיע למסקנה הזו. ארבעה נוספים קבעו שלא ניתן להגיע לאיזושהי מסקנה, ו-12 קבעו כי הדנ"א של נאשם 3 אינו חלק מהתערובת. עצם העובדה שהמומחים הגיעו לשלוש מסקנות שונות מוכיחה סובייקטיביות בבדיקות, אבל יותר מכך - העובדה שרק חוקר אחד הגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעו החוקרים במשפט מעלה את החשד שהם הושפעו מההקשר."
מדוע זה כל-כך חשוב ? כי אין לנו, בתחום המשפט, דרך אמינה לבדוק אם טעינו. 
"אני עובד כבר עשורים עם רופאים, טייסים, בקרי טיסה, חשבים פיננסיים וכל סוג של מומחים שעובדים עם נתונים", אומר דרור. "כולם יודעים שהם עושים טעויות, פרט למומחי טביעות אצבע. כי ככה חינכו אותם. הם מאמינים בזה, והם מופיעים בבית המשפט, ובית המשפט מקבל מה שהם אומרים. אין פידבק. הרי בן אדם שמורשע הולך לכלא. אבל זה קורה כי אמרת שמצאת התאמת דנ"א או טביעת אצבע"
איזה דרך יש למומחי-המשפט לגלות את הטעות שלהם ? חשוב להבין. הבעיה היא לא בראיה הפורנזית לכשעצמה. הבעיה - בדיוק בדומה לעדי-ראיה - היא בגורם האנושי. 

איך נמנע את זה? נהיה מודעים להטיות הפועלות. ונפעל להפחית אותן ככל האפשר. חוקר מז"פ איננו צריך להחשף לפרטים שאינם רלוונטיים לבדיקה המדעית. הוא איננו צריך להחשף לראיות של מומחים מסוגים אחרים או לעדויות אחרות. 

עמוד התווך של המדע הפורנזי הוא ההנחה המשפטית בדבר אמינותם של אנשי מקצוע הנותנים חוות דעת על בסיס מיומנותם המקצועית בלבד. המודעות לכך שהמיומנות המקצועית עלולה להיפגע קשות בגלל הטיות קוגנטיביות היא חיונית: עבור אנשי-המקצוע, עבור עורכי-הדין, עבור השופטים. 

אבל אין להסתפק רק במודעות. יש לפתח נהלי-עבודה מתאימים, שיצמצמו למינימום את מרחב-הפעולה האפשרי של ההטיות הקוגניטיביות. 

ויפה שעה אחת קודם. 

יום רביעי, 10 בינואר 2018

חקיקה תודעתית

לא בכל יום אתה נתקל בהצעת-חוק כמו הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (מס' 34) (החלפת המונח אירוע אסון המוני), התשע"ח-2017. ההצעה הממשלתית , שעל פי אתר מאגר החקיקה הלאומי עדיין ממתינה לדיון בקריאה הראשונה במליאת הכנסת, חושפת פן מרתק שראוי לקחת בחשבון כאשר שוקלים שימוש במושג כזה או אחר בניסוח חוק, נוהל או מסמך מנחה אחר. 

על פיה ההצעה, מאז נחקק הפרק בפקודת המשטרה [נוסח חדש],התשל"א-1971,  המסדיר את הטיפול באירוע אסון המוני, בשנת 2005 ,לא נעשה שימוש במנגנון ההכרזה על אירוע אסון המוני הקבוע בו, וזאת על אף שבמהלך השנים התרחשו כמה אירועים שנכנסו לגדרו של אירוע אסון המוני כהגדרתו באותו פרק. ההצעה עצמה מביאה דוגמה לאירוע כזה:
"גל שריפות הענק שהתחולל בנובמבר 2016 באזורים שונים ברחבי מדינת ישראל והסב נזק רב הן בשטחים אורבניים והן בשטחים מיוערים. ההתמודדות עם גל השריפות היתה כרוכה בפעילות רחבת היקף של כוחות החירום וההצלה במוקדי השריפות בניסיון לכבות את השריפות ולמנוע פגיעה בנפש וברכוש, וכן בהסתייעות בגורמי סיוע בין־לאומיים. מבצע זה של כוחות החירום וההצלה זכה לשם 'באש ובמים'. "

בתחקיר שבעקבות המבצע, מתברר מדברי-ההסבר של הצעת החוק שבנדון, נבחנו הגדרת המונח "אירוע אסון המוני" ואופן השימוש בהסדר המעוגן בפרק, והתנאים להפעלת הסמכויות המעוגנות בו. אחת המסקנות שעלו היתה -
"שיש רתיעה תודעתית משימוש במונח 'אירוע אסון המוני', בשל ההשלכות שעשויות להיות לכך על הציבור, וכן שרתיעה זו היא אחד הגורמים לכך שלא נעשה שימוש בהכרזה על אירוע כאמור גם במקרים שנכנסו לגדר המונח האמור."
בעקבות התחקיר, כהתמודדות עם הרתיעה האמורה, החליטה הממשלה לפעול. ובהתאם לדברי ההצעה -
 "במטרה להקל על הגורמים המוסמכים להפעיל בעת הצורך את המנגנון לטיפול באירועים חריגים הנכללים היום בגדר 'אירוע אסון המוני', בלי לחשוש מהאפקט התודעתי שיש לשימוש במונח, מוצע להחליף את המונח האמור במונח 'אירוע חירום אזרחי'. באותו אופן, מוצע לתקן בחוקים שונים הוראות שעניינן אירוע אסון המוני ולהחליף בהן את המונח האמור במונח 'אירוע חירום אזרחי'."
קשה שלא לקרוא את הצעת-החוק הזו ולא לחשוב על עקרון העיצוב הידוע בשם ה-KISS principle. שם העקרון מבוסס על ראשי תיבות של המילים Keep it simple stupid (ויש האומרים  "keep it simple and straightforward"). ובמהותו הוא מתווה הנחה - רוב המערכות יעבדו בצורה מיטבית אם הן תעוצבנה בפשטות. לכן, במהלך תכנון ועיצוב יש להימנע ממורכבות. נדמה לי שההשוואה בין הניסוח "אירוע חירום אזרחי" לבין הניסוח "אירוע אסון המוני" היא הדגמה נאה ומאלפת של הפער בין פשטות לבין בומבסטיות. שיעור בניסוח. 

לקריאה נוספת



יום שישי, 1 בדצמבר 2017

הערה בשולי הצעת חוק איסור צריכת זנות ומתן סיוע לשורדות זנות, התשע"ז-2017

הצעת חוק איסור צריכת זנות ומתן סיוע לשורדות זנות, התשע"ז-2017, זוכה לתשומת-לב תקשורתית רבה יותר בהיבט של הפללת הצרכנים מאשר בהיבטים של שיקום שורדות הזנות, וחבל שכך. בשיחות עם תומכי הצעת-החוק האומללה הזו לא זכיתי לשמוע עד כה תשובות משביעות-רצון לגבי העתיד הצפוי לאכיפתה בשטח, והודעה מאחת מועדות הכנסת בה נתקלתי לאחרונה מאירה את הסוגיה הזו במלוא חריפותה. 

הכוונה היא להודעה שיצאה מאת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, בנוגע לדיון שהתקיים על זנות וניצול קטינים. ההיילייטס: 
  • יו"ר הוועדה לזכויות הילד, ח"כ יפעת שאשא ביטון: "מה שקרה פה הוא אבסורד, המחוקק נתן כלים בידי רשויות החוק ואנחנו רואים שיש אפס ביצוע, בשנה האחרונה 0 כתבי אישום לעניין זנות קטינים"
  • נצ"מ מאיר ברקוביץ, משטרת ישראל: "אני שנה וחודש בתפקיד הזה, זה אחד הנושאים הראשונים בהם פגשתי. היה פער בין מה שפגשנו כמשטרה לבין כל הסקרים והבדיקות שנעשו על ידי הארגונים בשטח, ישנו פער בנתונים. הבנתי שמדובר על כ- 1,300 קטינים. אם זו הנחת העבודה אז יש כמה אפשרויות – או שאנחנו לא נמצאים ולא עושים את העבודה, או שהתופעה לא כפי שמתארים אותה או שלא מצאנו את הכלים להגיע אליה. יצאנו למבצע ברמות הכי גבוהות, כולל כל האמצעים, חלקו הראשון הסתיים, השני בעיצומו. התוצאות לא מזהירות – סך הכל נפתחו השנה 20 תיקי חקירה, בשנה שעברה נפתחו 9".
  • ח"כ מירב בן ארי: "אכיפה זה חשוב אבל בסוף הצעירים והצעירות האלה מגיעים עם רקע - הם או בוגרי פנימיות או נפגעי עבירות מין בתוך הבית. לכן מי שצריך להיות שם זה משרד הרווחה, שצריך להרחיב שאלטרים ולתת קורת גג.. צריך שם כסף לשיקום וסיוע, כתב אישום זה חשוב אבל הדרך לטפל זה לבוא ולהגיד לה יש לך אלטרנטיבה לזנות". 
הדברים המובאים מפי ח"כ בן-ארי מחדדים את האתגר האמיתי העומד בפני כל מי שמבקש להציל את מי שהגיע לעיסוק בזנות : כל מי שהגיע לעולם הזה מחוסר-ברירה לא יוכל להיחלץ ממנו בלי אלטרנטיבה לפת-הלחם שמבטיחה הזנות. כל עוד תתמיד מדינת ישראל להימנע מליצוק תוכן ממשי אל תוך הזכות לקיום מינימלי בכבוד (בג"ץ 366/03, זוכרים?), לא יהיה סיכוי סביר להצלחה במסלול האכיפתי. 

חבל שכל דורשות ודורשי-הטוב העומדים מאחורי הצעת החוק אינם מצליחים לראות זאת. 

לקריאה נוספת





יום שישי, 20 באוקטובר 2017

שוב חוקרים את רצח תאיר ראדה ז"ל

שוב מתנהלת חקירה משטרתית בעניין רצח תאיר ראדה ז"ל. על עצם המשך החקירה בפרשיה הקשה הזו  יש לברך. 

הדיון התקשורתי סביב החקירה החדשה חושף מציאות אומללה. במסגרתה הסנגור של רומן זדורוב, היושב בכלא בעקבות הרשעתו ברציחתה של תאיר ז"ל ומתמיד לטעון לחפותו, מתאר את החשודה הנוכחית בתור מי שלדעתו היא האחראית לרצח. בתגובה, הסנגור של א"ק, מתאר את ההרשעה של זדורוב כמושתתת על מגוון ראיות מאוד מוצקות ומשולבות. שני הצדדים מקפידים, כמשפטנים מנוסים, לסייג את דבריהם, אבל התמונה המצטיירת היא עצובה ונוראה: כדי שאדם הטוען לחפותו יוכל להשתחרר הוא צריך להביא להרשעת אחר. והאחר? במקום לבטוח בחפותו הוא נשען על ההרשעה הקיימת. 


המחדל הוא כפול
  • מצד אחד, לא מוצה קו חקירה. למה ? כי הוא היה אחר מזה שעליו ננעלו רשויות החקירה.
  • מצד שני, אי מיצוי קו החקירה יצר מציאות שבה החשדות המרחפים סביב אדם אחר לא הופרכו עד הלום. עובדה - א"ק נחקרת במשטרה... 
להבנתי, אלה תוצאות חקירה המתנהלת מתוך תפישה של החוקרים והתביעה שהם יודעים מי ביצע את הפשע, בלי גוף ראייתי הולם התומך בתפישה הזו. זו היתה - ונשארה - הבעיה בשיטה פלילית המאפשרת הרשעה כשהראיה העיקרית היא הודאה. תהא אשר תהא תוצאת החקירה המחודשת, אסור שהיא תוכרע רק על בסיס הודאה כזו או אחרת. 

וחשוב מזה - אסור שימשיך להתקיים הכשל האמיתי במקרה הזה -  אי-ההבחנה בין החפות מפשע של פלוני או אלמונית, הזועקת לשמיים, לבין חוסר היכולת שלנו להגיע לידיעה - ברמת הוודאות המשפטית הנדרשת - מי באמת ביצע את הפשע הזה. 

לקריאה נוספת


יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

איך מגיעים לאחוז הבודד ?

"Over 99% of the people out there have common sense and are listening, but we in law enforcement deal with the 1%, so we are trying to get the message to them" - 

הבעיה איננה עם ההבהרה של השריף אלא  עם חוסר-ההבנה הבסיסי של אנשים את המצב שבו האינטרנט הציבה אותנו, ויותר מזה, עם חוסר-הבנה בסיסי של המורכבות האנושית. מרגע שאתה צריך להתעסק עם מספר גדול מספיק של בני-אדם, אתה צריך להתמודד עם מספר גדול לא פחות של הטיות קוגניטיביות פוטנציאליות בפעולה. 

חלק גדול מאוד מאנשי אכיפת החוק - בכל מקום - נוטים  להניח את הרע מכל בכל מפגש עם איום פוטנציאלי. זה משהו שקורה למקצוענים בכל תחום (תחשבו על פירוש של כתם כהה בסקירה רפואית; תחשבו על חוות-דעת הנדסית לגבי סיכונים ליציבות מבנה; תחשבו על אבחון פסיכולוגי). לעתים יש לפסימיות הבסיסית הזו תוצאות שליליות מאוד לגבי אנשים שלא נמנו על האחוז הבודד. כתבתי על מקרים כאלה בבלוג הזה. הן על הדרך שבה הפסימיות הזו הובילה שוטרים  להאשים חף מפשע והן על הדרך שבה הפסימיות הזו הובילה שופטים להרשיע אדם שהראיות המזכות העומדות לזכותו לא היו צריכות לאפשר הרשעה במדינה מתוקנת.

אבל כנגד החפים מפשע הנפגעים על ידי המערכת שלנו עומד גם הצד השני של המשוואה - אותו חלקיק אוכלוסיה שבמקום שבו השכל הישר והאחריות יובילו את רובנו להתנהלות ראויה וזהירה גם בלי חוקים ברורים, שכלם וחוסר-אחריותם מוביל אותם אל המחשבה שהתנהלות רשלנית היא הדבר הנכון לבחור בו בשעת-חירום. 

הבעיה באזהרה הזו איננה בעצם הפצתה לציבור. היא בשאלה המתנוססת מעליה - האומנם אדם שחשב לקחת כלי נשק ולהפעילו להנאתו בזמן שבו אנשים אחרים נמצאים בסכנת-נפשות יקשיב ויציית להודעה כלשהיא מטעם רשויות החוק? 

ובהנחה (המסתברת לדעתי) שלא - מה הדרך הראויה להרתיע אנשים כאלה ?

יום שישי, 30 ביוני 2017

למה להפנות לגישור דווקא?


אך לא כל הזדמנות קל לנצל למימוש. קשה למצוא סטטיסטיקות ברורות בנושא שפורסמו בישראל. עם זאת ניתן למצוא לא מעט טענות בנושא, והתמונה המצטיירת מהן איננה פשוטה. יש הטוענים כי "מספר התיקים המועברים לגישור ומסתיימים בהסכם הנו בין 15%-20%". במקורות אחרים פורסם בעבר "כ-51.5% מהליכי הגישור שבהם הוחל הסתיימו בהסדר גישור סופי. " וכי "קרוב לשלושה רבעים מהמתדיינים סיימו את הליך הגישור באופן חיובי." מבחינת תפישתם את התהליך. בחינת נתונים בחו"ל מלמדת על מספרים שאינם שונים מאוד. כך בהונג קונג, למשל, דווח כי "Out of the mediated cases, 38% had resulted in agreements. 62% of the mediated cases did not lead to any agreement." 

עם אחוז הצלחה שכזה, יהיו שיתמהו האם נכון היה לנסות להפעיל גישור במקרה הזה, נוכח מרכיב הדחיפות שבו. התשובה שיתנו תומכי הגישור היא חיובית ותישען על הנימוקים הבאים:
1) יש מקרים שמטבע מורכבותם מתאימים יותר לגישור מאשר להכרעה משפטית. המקרה הנדון הוא אחד מאלה - הן בבחינת ריבוי השיקולים והגורמים, הן בהכרח שבהסכמה מפורטת של כל הצדדים, הנובעת מטיבו של הסכסוך ככזה המתקיים בין צדדים להם יחסים נמשכים (בניגוד לסכסוך 'הקלאסי' שמקובל ללמד בפקולטות למשפט, של טרנזקציה בודדת). 
2) לגישור יש תכונה מעניינת - גם במקרים שבהם לא מושגת הסכמה, עצם קיום הליך הגישור מביאה לתועלות לא מבוטלות. הצדדים מכירים ומבינים יותר את העמדות השונות, לא אחת עולות אפשרויות חדשות לפתרונות, וחלק לא מבוטל של הרגשות השליליים זוכה להתייחסות, ביטוי, ולא אחת לריכוך. 

בהתחשב בעוצמת הרגשות של המעורבים, דומני שאפשר להבין את השאיפה של ביהמ"ש ליזום הליך שעשוי להביא לפיוס - אם לא מלא, אז לפחות חלקי...