יום חמישי, 20 באפריל 2017

תקציר פסיקת בג"ץ בנוגע לפתיחת עסקים בשבת בעיר תל אביב-יפו והרהור בשוליו

בג"ץ  6322/14 התאחדות הסוחרים ואח' נ' שר הפנים ואח', המוכר יותר כבג"ץ שניתן אתמול בעניין שני התיקונים לחוק עזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש"ם-1980 (זהירות: PDF!), שעניינם פתיחת עסקים בשבת בעיר תל אביב-יפו, צפוי להעסיק את הציבור הישראלי לא מעט בעתיד הקרוב, וסברתי שתקציר של פסק-הדין עשוי לעניין ואולי אף להועיל. 

יהיו שיגידו שפסק-הדין 'משחק' לידיהם של פוליטיקאים כאלה ואחרים, בגלל ההעלאה מחדש לסדר היום הלאומי של נושא הקונצנזוס הישראלי השביר והמורכב של נושא השבת. מן הראוי שגם אותם שיטענו כך לא יתעלמו מהתרומה העצומה של ממשלת ישראל לכך שההכרעה בנושא הזה ניתנה על ידי בית המשפט העליון של מדינת ישראל (בשבתו כבג"ץ) במקומו של שר הפנים של ממשלת-ישראל. 

כיצד קרה שהענייין נגרר זמן כה רב ? הדברים מפורטים בפסק הדין:
  1. ב-25.6.2013 פסק ביהמ"ש העליון בעע"ם 2469/12 ברמר נ' עיריית תל אביב. הוא הורה לעיריית תל אביב שתפעיל את שיקול דעתה ותקבל החלטה בדבר אופן הפעלת הסמכויות המוקנות לה לאכיפת חוק העזר. באותו פסק-דין נאמר "כי אם מבקשת העירייה לשנות את המדיניות של פתיחת עסקים בשבת אין היא יכולה לעשות כן בדרך של אי-אכיפה, אלא עליה לתקן את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין."
  2. בעקבות פסק הדין, יזמה העירייה בשנת 2014 את חוק עזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס' 1), התשע"ד-2014(PDF!) במסגרתו -
    • הותרה פתיחת עסקים בשבת בשלושה מתחמים מסחריים (נמל תל אביב, נמל יפו ותחנת רכבת מנשייה);
    •  הותרה פתיחת חנויות נוחות בתחנות הדלק בשבת;
    •  הורחבו החריגים לפתיחת מסעדות ובתי מרקחות בשבת.
    •  הותרה פתיחת מרכולים לפי מפתח רחובות ובכפוף לקבלת היתר שנתי. 
  3. מכוח סמכותו לפי סעיף 258 לפקודת העיריות [נוסח חדש] אישר שר הפנים (דאז), גדעון סער, את מרבית הוראות תיקון מס' 1 אך פסל את ההוראות הנוגעות לפתיחת מרכולים. 
  4. אי-לכך, באה עיריית ת"א וחוקקה את חוק עזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס' 2), התשע"ד-2014 (פרסומו עוכב על ידי הממשלה ולכן אין קישור אליו) שעניינו פתיחת מרכולים בשבת, וזאת לפי מפתח אזורים ובכפוף למגבלות שונות ובהן קבלת היתר.
  5. ביום 13.8.2014 התיקון מס' 2 הועבר למשרד הפנים (בהתאם לסעיף 258 לפקודת העיריות) .
  6. ביום 7.10.2014 הורה שר הפנים סער, מכוח סמכותו לפי סעיף 258 לפקודה, על עיכוב פרסומו. מאז אותו מועד לא התקבלה כל החלטה נוספת לגופו של תיקון מס' 2. 
  7. שני התיקונים עמדו במוקד מספר עתירות לבג"ץ. אותן סיכמה כבוד נשיאת ביהמ"ש, מרים נאור, באומרה: "בין הצדדים לעתירות השונות נתגלעו מחלוקות רבות ביחס לתיקונים לחוק העזר. ניתן למקדן לשתי הסוגיות הבאות: ראשית, הצדדים טענו טענות שונות לכאן ולכאן בדבר חוקיותה, סבירותה ומידתיותה של התרת פתיחת עסקים בשבת במסגרת שני התיקונים לחוק העזר; בנוסף, התעוררה מחלוקת בין העירייה לבין המדינה באשר לתוקפו של תיקון מס' 2, לנוכח החלטת שר הפנים לעכבו מבלי שנתקבלה מאז החלטה לגופו של עניין. " 
  8. ביום 6.7.2015 התקיים דיון בבג"ץ. בסיומו, בין היתר, הוחלט בהסכמה בין המדינה לעירייה, כי העירייה תעביר בתוך 7 ימים תשובות לשאלות   שהפנה שר הפנים בעניין תיקון 2 לחוק העזר, ו-ג) 90 יום לאחר מכן (כשימי הפגרה במניין) ייתן שר הפנים החלטה לגבי תיקון 2. נקבע כי  "החלטת שר הפנים תוגש לבית המשפט ולכל הצדדים לעתירות שבכותרת בתוך 100 יום מהיום, כשהפגרה נמנית. "(העתירות האחרות טרם נשמעו, ונקבע כי טענות הצדדים ישמעו במועד שייקבע).
  9. ביום 13.10.2015, עדכנה המדינה "כי שר הפנים (דאז), סילבן שלום, שהחל לבחון את הסוגיה גילה על קיומו של ניגוד עניינים המונע ממנו לקבל הכרעה, ועל כן הנושא הועבר להחלטת ממשלה בדבר העברת הסמכות לשר אחר, בהתאם להוראת סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה."
  10. ביום 14.12.2015 שבה המדינה ועדכנה כי הממשלה החליטה, ביום 13.12.2015, כי "תקבל תוך 4 שבועות החלטה באשר למנגנון הנכון להפעלת סמכות שר הפנים".
  11. ביום 24.12.2015 הגישה המדינה הודעה מעדכנת, לפיה החליטה הממשלה על העברת סמכותו של שר הפנים מכוח סעיף 258 לפקודה אל הממשלה וכן על הקמת ועדת מנכ"לים אשר תדון בסוגיה ותמסור לממשלה את המלצותיה בתוך 180 יום.
  12. ביום 22.3.2016 שבה המדינה ועדכנה כי ועדת המנכ"לים עודנה יושבת על המדוכה. 
  13. ביום 28.3.2016 התקיים דיון נוסף בהליך, ולאחריו הוציא בג"ץ צו על תנאי בעתירות.
  14. 4.8.2016 הגישה המדינה (סוף סוף) כתב תשובה, בו ציינה המדינה "כי ועדת המנכ"לים סיימה את דיוניה וכי המועד להגשת המלצותיה של הוועדה הוארך ב-45 יום."
  15. ביום 17.1.2017 הוגש "כתב תשובה משלים" מטעם המדינה. בשלב זה הודיעה המדינה כי הממשלה קיימה דיון בנושא אישור תיקון מס' 2 בישיבתה מיום 8.1.2017. באותו דיון הציג מנכ"ל משרד ראש הממשלה את דיוני ועדת המנכ"לים, והבהיר כי "הוועדה לא הגיעה להמלצה מוסכמת יחידה"... במקום זאת, הוצג בפני הממשלה "מנעד האפשרויות שעלו בדיוני הוועדה" (כלל האפשרויות שבין אישורו של תיקון מס' 2 כלשונו לבין פסילתו הגורפת) והיועמ"ש סקר את הרקע העובדתי "את הטענות המשפטיות העולות בעתירה, לרבות המשמעות מאי קבלת החלטה על ידי הממשלה, ולרבות הטענה לפיה היעדר החלטה עלול להוביל לאישור חוק העזר במחדל". 
  16. מה עשתה הממשלה? היא החליטה לדחות את ההחלטה בנושא עד להכרעה בסוגיית איחוד הערים תל אביב-יפו ובת-ים (בפיסקה 12 לדברי הנשיאה נכתב כי מדובר ב"הליך המצוי בעיצומו, ושהחלטה ראשונה בעניינו צפויה להתקבל בתוך חצי שנה.")
  17. ביום 23.1.2016 התקיים דיון נוסף בבג"ץ, בסיומו נדחו העתירות לעיון.
  18. ביום 3.2.2017 הגישה המדינה הודעה מעדכנת (באישור ביהמ"ש ובהסכמת הצדדים) על פיה הממשלה החליטה ביום 29.1.2017 על החזרת הסמכות לפי סעיף 258 לפקודה לשר הפנים הנוכחי, אריה דרעי. במועד זה ציינה המדינה כי "משחזרה הסמכות לידי שר הפנים, בכוונתו של השר להכריע ליתן החלטתו כנדרש [...] בתוך 60 ימים
  19. העירייה, בתגובתה מיום 13.2.2017 עמדה העירייה על טענותיה, לפיהן הסמכות לעכב את תיקון מס' 2 פגה זה מכבר וכי "דין תיקון מס' 2 להתפרסם לנוכח היעדרה של החלטת עיכוב כדין ואין ביכולתה של החלטה מאוחרת של שר הפנים כדי לשנות מכך."
  20. נכון ל19/4/2017, יום מתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון, לא נתקבלה בביהמ"ש העליון כל הודעה נוספת מאת המדינה. 
כך מצא עצמו ביהמ"ש העליון של מדינת ישראל נדרש להכריע בשתי סוגיות:
  • סוגיית תוקפו של תיקון מס' 2, וזאת לאחר ששר הפנים סער הורה על עיכובו לפני למעלה משנתיים, מבלי שהתקבלה מאז כל החלטה נוספת - אם לאשר או אם לפסול את התיקון.
  • עמידתם של שני התיקונים לחוק העזר באמות המידה של המשפט המינהלי.
ביהמ"ש בחר לראות בהימנעות שר הפנים והממשלה מקבלת החלטה לגופו של עניין במשך מאות ימים רבים כהחלטה לפסול את תיקון מס' 2 ללא נימוקים. כדברי כבוד הנשיאה בפסקאות 18, 19 ו-20 לפסק-דינה: 
"אין בכוונתי לקבוע מסמרות בשאלה הכללית מהו פרק הזמן המדויק שבמסגרתו מחויב שר הפנים, לאחר שהחליט על עיכובו של חוק עזר כלשהו, לקבל החלטה סופית לגופו של חוק העזר. אולם מובן כי כעבור פרק זמן מסוים נדרשת החלטה סופית, ולא די בהחלטת עיכוב ללא החלטה לגופו של עניין. בענייננו, לאחר שחלפה כשנה ממועד החלטת העיכוב, הסכימו הצדדים בדיון לפנינו על פרק זמן בן 100 ימים לקבלת החלטה סופית. פרק זמן זה חלף כלא היה, ומאז חלפה שנה נוספת. חלף גם המועד הנקוב בהודעת המדינה שהוגשה לאחר שהתיק נדחה לעיון. כשנתיים וחצי חלפו מאז ההחלטה לעכב את פרסומו של תיקון מס' 2. מובן, אם כן, כי במקרה שלפנינו המועד לקבלת החלטה לגופו של עניין חלף זה מכבר. ...
היעדר ההנמקה מטיל אפוא את הנטל על שכם המדינה להוכיח כי ההחלטה לפסול את תיקון מס' 2 ניתנה כדין. המדינה לא טענה בפנינו כי יש מקום לפסול את תיקון מס' 2 ולא הצביעה למעשה על כל טעם המצדיק לשיטתה את פסילתו. משכך, דעתי היא כי המדינה לא עמדה בנטל, המוטל עליה לנוכח הפרת חובת ההנמקה, להוכיח כי ההחלטה לפסול את תיקון מס' 2 התקבלה כדין. ...
הנה כי כן, מסקנתי היא כי ההחלטה לפסול את תיקון מס' 2 בטלה, ויש להורות על פרסומו ברשומות. אין מקום להוסיף ולהמתין ששר הפנים יחליט בעתיד אם יש לאשר את תיקון מס' 2 אם לאו, וזאת במועד לא ידוע שקצב לעצמו, אשר אין לו דבר וחצי דבר עם המועדים הקבועים בחוק, אף לא עם המועדים שנקבעו במסגרת ההסכמה הדיונית או במסגרת הודעתה האחרונה של המדינה." 
באשר לאמות המידה לבחינת התיקונים, פירטה כבוד הנשיאה:
  • הרשויות המקומיות בישראל הוסמכו במפורש, בחקיקה ראשית, להתקין בחוקי העזר הוראות שעניינן פתיחת עסקים בתחומן ביום שבת (ראו: חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), התשנ"א-1990 (להלן: חוק ההסמכה)  (פיסקה 21) 
  • התיקונים לחוק העזר אינם עומדים בסתירה לחוק שעות עבודה ומנוחה... התיקונים לחוק העזר מסדירים את פעילות בתי העסק ללא תלות בזהות העובד. כלומר, בעלי העסקים שפעילותם בשבת אושרה עודם כפופים להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וחובה עליהם לקיימן (והמדינה אף הביאה נתונים המלמדים על אכיפתן בתחום השיפוט של העירייה...)(פיסקה 22) 
  • באשר למתחם שיקול הדעת של העירייה "העירייה הצביעה על שיקולים רלוונטיים שעמדו ביסוד החלטתה, ובראשם הקִרבה למתחמי מגורים." (פיסקה 23) 
  • בשאלת הסבירות והמידתיות, ציינה כבוד הנשיאה כי התאחדות הסוחרים הצביעה "על זכויות חוקתיות רבות שלשיטתה נפגעות כתוצאה מפתיחת עסקים בשבת במסגרת התיקונים לחוק העזר, ובהן הזכות לשוויון, הזכות לחופש העיסוק, הזכות לקניין והזכות לחופש הדת. למעשה, עמדתה העקרונית הייתה כי על כלל העסקים להיות סגורים בשבת שאם לא כן תיפגע פרנסתם של בעלי העסקים המעוניינים לסגור את עסקיהם בשבת. מנגד, הלינה גינדי על כך שאי-פתיחת המתחם שבבעלותה בימי שבת מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכותה לחופש העיסוק ולשוויון... בתמונת ראי זו שמציגות העתירות שלפנינו, כשלעצמה, יש כדי ללמדנו שהפתרון הראוי מצוי דווקא באיזון, ולא בביטולה המלא של השקפת עולם אחת בפני רעותה." (פיסקה 24) "... התכלית המרכזית המונחת ביסוד חוק ההסמכה היא תכלית של פשרה ושל איזון ... איזון בין הזכויות המתנגשות – בין חופש הדת מזה לבין החופש מדת מזה, בין השוויון מזה לבין חופש העיסוק מזה... ביסוד חוק ההסמכה מונחת תכלית נוספת והיא כי האיזון האמור בין הזכויות המתנגשות ייערך דווקא ברמה המקומית-המוניציפלית ולא ברמה הארצית... בכך ניתן ביטוי לצביון המקומי ולנסיבות הייחודיות של כל מקום, כמו גם למעמדה המיוחד-האוטונומי של הרשות המקומית. אכן, העירייה היא הגוף המתאים להכריע בדבר נקודת האיזון המתאימה, הנותנת משקל למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובהם הרכב האוכלוסייה בכל מקום ומקום, דרך חייה ואופיה של העיר, כמו גם הנסיבות שקדמו לתיקון." (פיסקה 25) 

לסיכום, קבעה נשיאת ביהמ"ש העליון שלנו כי "הן תיקון מס' 1 הן תיקון מס' 2 מצויים בגדרי מתחם המידתיות"  (פסקאות 26-29). 

כבוד השופטת אסתר חיות הסכימה עם כבוד הנשיאה בפסק-דין תמציתי, שאצטט במלואו:
"          אני מצטרפת, מטעמיה, למסקנתה של חברתי הנשיאה מ' נאור כי יש לעשות את הצו על-תנאי בבג"ץ 4558/15 להחלטי ולבטל את הצווים על-תנאי שהוצאו ביתר העתירות. אכן, נוכח ההימנעות הארוכה והנמשכת מזה כשנתיים וחצי של שרי הפנים הרלוונטיים (גדעון סער, סילבן שלום ואריה דרעי) ובשלב מסויים גם של הממשלה כולה, לקבל החלטה לגופו של עניין, אין מנוס אלא לראות בהימנעות זו משום החלטה לפסול ללא הנמקה את חוק עזר לתל אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס' 2), התשע"ד-2014. החלטה בלתי מנומקת זו אינה יכולה לעמוד והיא בטלה. אשר על כן, יש להורות על פרסומו של התיקון האמור ברשומות (ראו לעניין זה פסקאות 19 ו-20 לחוות דעתה של חברתי הנשיאה).

           אשר ליתר הטענות שהועלו בעתירות נגד תיקון מס' 2 וכן נגד התיקון שקדם לו, מקובלת עליי מסקנתה של חברתי הנשיאה כי על פי אמות המידה הנוהגות במשפטנו המינהלי לא נפל בתיקונים אלה פגם כלשהו במישור הסמכות או במישור שיקול הדעת המצדיק את התערבותנו. בעניין זה לא ראיתי צורך להוסיף על הנמקותיה הממצות של חברתי הנשיאה וכמוה אף אני סבורה כי התיקונים האמורים הינם מידתיים וכי היקפם המצומצם של המתחמים והעסקים שפתיחתם הותרה בשבת, מאזן כראוי בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין תוך התחשבות במעמדה של השבת ובצביונה של העיר על שכונותיה השונות ואוכלוסייתה המגוונת."

כבוד השופטת דפנה ברק ארז גם היא הסכימה, וראוי, לדעתי, לצטט שתי נקודות מרכזיות מפסק-דינה:
  • "על חלוקת התפקידים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי – .... חשוב שלא לבלבל בין היוצרות. סמכותה של הרשות המקומית היא לחוקק חוקי עזר. החלטתו של שר הפנים אמורה לפקח על חוקיות פעולתה של הרשות, לוודא כי היא אינה נגועה בהיבטים של החצנות שליליות כלפי רשויות אחרות, וכן לתת ביטוי לערכים משותפים של השיטה (בכפוף לכך שיישומם אינו אמור להיות אחיד בשטח המדינה כולה). היא אינה מיועדת להחליף את שיקול דעתה של הרשות המקומית בחקיקת חוקי עזר, על יסוד הכרה באוטונומיה שלה להחליט בתחומים שנמסרו לסמכותה."
  • "על מדינה יהודית ודמוקרטית – בענייננו, השאלה החולשת על הסוגיה כולה היא המשמעות שיש להחלטות שלטוניות, ובהן חוקי עזר, בכל הנוגע לפעילות בשבת בהינתן שני הנדבכים הבסיסיים המכוננים את ערכיה של שיטת המשפט הישראלית – הנדבך היהודי והנדבך הדמוקרטי. למרבית הצער, לעתים הדיון הציבורי המתנהל בעניין זה במדינת ישראל נעשה במתכונת של "כולה שלי": חלק מהאוחזים בטענת המדינה היהודית מתנגדים לכל פעילות בשבת, ואילו חלק מהאוחזים בטענת המדינה הדמוקרטית סבורים כי בשם הזכות לבחירה חופשית ההסדרים החלים ביום השבת צריכים להיות חפים מכל הגבלה. אולם, כאשר הנושא נבחן בתשומת הלב הראויה לו מתברר כי לאמיתו של דבר העמדות הרלוונטיות לדיון הן מורכבות יותר, והטוענים משני הצדדים אוחזים בטענות הנסבות הן על היסוד היהודי והן על היסוד הדמוקרטי. .... התמיכה בפעילות שאינה לפי מצוות ההלכה ...מבטאת לא רק חופש דמוקרטי אלא גם רצון לצקת תוכן אחר לרעיון היהודי של מנוחה ופנאי ביום השבת... ההתנגדות לפעילות בשבת מסתמכת לא רק על טעמים של דת ומסורת אלא גם על תפיסה של קידום זכויות חברתיות במסגרת דמוקרטיה הרואה גם את אזרחיה המוחלשים. ... העמדה שיום השבת אמור להיות יום מנוחה, שאינו כשאר ימות החול, היא מקובלת ומוסכמת. ואם יורשה לי להוסיף – טוב שאלה הם פני הדברים, הן מן ההיבט הלאומי-תרבותי והן מן ההיבט הסוציאלי. ... אנשים שונים מחזיקים בעמדות שונות באשר לתרגום המשפטי שיש לתת להכרה באופיו של יום השבת כיום מנוחה. דווקא בשל המורכבות הערכית והמעשית של ההכרעה בנושא זה בחרה הכנסת לקבל החלטה המאצילה את ההכרעה לזירה המקומית.... דמוקרטיה ברמה המקומית, המאפשרת להביא לידי ביטוי באופן מדויק יותר את המאפיינים השונים של האוכלוסייה בכל עיר ויישוב. " 

סביר להניח שעוד נשמע רבות על העניין, וכבר עתה מדווחת התקשורת כי שר הפנים, אריה דרעי, נזכר להיזעק עתה (למרות שהעניין היה בידיו אך הוא בחר להמשיך בדרך ההימנעות מהכרעה) והוא, וגם פוליטיקאים אחרים, כבר החלו לדרוש תיקון המצב

עם כל החשיבות של יחסי דתיים-חילוניים וסוגיית דת-ומדינה בישראל, נדמה לי, שמעבר לכך, יש מקום לשים לב לשתי סוגיות העולות מפסק הדין הזה:

  1. הבחירה החוזרת של הרשות המבצעת של מדינת-ישראל להידרש להימנעות מפעולה כדרך להתמודדות עם סוגיות קשות. 
  2. שאלת נתינת הדין והחשבון: אפשר היה לחלום על כך שבמדינה מתוקנת, פסקה 11 לפסק-דינה של כבוד הנשיאה היתה משמשת ככותרת ראשית בכל כלי-התקשורת של ישראל: "לוח הזמנים לו התחייבה המדינה ביום 6.7.2015 היה כלא היה."
האומנם מוגזם לקוות שפוליטיקאים יתכבדו ויסבירו לכלל אזרחי ישראל מדוע ולמה לא התקיים אותו לוח זמנים לו התחייבה המדינה? האומנם אין כל סיכוי לכך שיקומו אישי ציבור וידרשו בחינה מעמיקה כיצד קרה שממשלת ישראל מתמודדת עם סוגיה מרכזית באמצעות התנערות מהתחייבות מפורשת שלקחה על עצמה ? האומנם ייתכן שבמקום ויכוח פוליטי על השבת שתכליתו רווחים אלקטורליים, נזכה לראות דיון מהותי על כך ששלטון-החוק במדינה שלנו איננו מקויים על ידי ממשלת ישראל עצמה? 

יום שני, 20 בפברואר 2017

הבעיה עם fake news ופתרון אפשרי

כפי שכתבתי בנושא בעבר וכפי שהתברר שוב לאחרונה, יש לה, לדמוקרטיה, בעיה אמיתית עם חדשות שאינן אמת: כאשר מרחב הפרשנות והצגת הסיפור הנגזרים מחופש הביטוי הופכים לחירות לדווח fake news, חופש הדיון הופך לחופש ההטעיה.

ההנחה של הדמוקרטיה היא שרוב בני האדם רוצים לדעת את האמת ויחתרו לבסס את פעולותיהם על בסיסה.
אבל אם רוב בני האדם מעדיפים להחזיק בדעותיהם הקדומות, ויעשו כל מה שאפשר כדי לשמר אותן,
כולל צריכת הידע שלהם אודות העולם רק ממקורות חדשות שמאשררים את דעותיהם הקדומות,
הרי שחופש הביטוי הופך מהנכס הראשון-במעלה של החברה הדמוקרטית לאויבה הגדול ביותר.

למרבה הזוועה, האינטרנט, שהיתה יכולה להיות הכלי האפקטיבי ביותר להפצת ידע אודות העולם הפכה לכלי האפקטיבי ביותר להפצת fake news ודיסאינפורמציה לסוגיה.
מנועי-חיפוש כמו גוגל ורשתות-חברתיות כמו פייסבוק שהיו אמורים להיות ליבת הפתרון של איתור-ידע הפכו לליבת-הפתרון של הפצת שקרים ושימור דעות-קדומות.

קשה להאמין שזה המצב, אבל זו המציאות. אבל זו אינה גזירת גורל. יש דרך להתמודד עם המציאות.
שומרי-הסף של הדמוקרטיות הגדולות חייבים להתעשת ולקחת על עצמם את האחריות להסדיר את שוק המידע הזה.

איך נבדיל בין fake news לבין חדשות-אמת? איך נזהה מקור-מידע אמין?
בדיוק כפי שאנחנו עוסקים בכל פרט מידע אחר.
המדע הוא הכלי האפקטיבי ביותר שהיה לה לאנושות, עד כה, בהתמודדות עם בורות.
הדבר הראשון שמאפיין עיסוק מדעי בנושא הוא האבחנה בין המידע היבש לבין הפרשנות.

כלומר:

  1. יש לחייב מפיצי חדשות להפריד בין הדיווח על העובדות לבין הדיווח על הפרשנות. 
  2. יש להתוות את הפער בין נושא שיש בו מרחב של פרשנות לבין נושא שאין בו מרחב כזה. 
  3. יש לקבוע סנקציות - פליליות ואזרחיות - לכל מקרה שבו נעשה דיווח על העובדות שהוא מוטעה והמדווח -אחרי שהדבר הובא לידיעתו - לא הקפיד לפרסם באותו היקף תיקון של העובדות. 



יום רביעי, 25 בינואר 2017

סיפורה של שומרת סף שנאלצה להיכנע

שומרת סף שנאלצה להיכנע - סרט שחשוב לראות לכל אדם שאכפת לו מהמערכת המשפטית של המדינה שלנו.

כבוד השופטת (בדימוס), נשיאת המחוזי (מרכז) לשעבר,  נציבת הביקורת על הפרקליטות (לשעבר), הילה גרסטל, רואיינה לתוכנית "עובדה" וסיפרה על חוויותיה כנציבת הביקורת על הפרקליטות.

כשופטת היא חשבה שעורכי-הדין מהפרקליטות "אומרים רק אמת".
ואז היא גילתה כל מיני דברים.

למשל, שבפרקליטות ידעו על הממצאים הפורנזיים לגבי הסכין המשוננת בעניין זדורוב - ובחרו לא להביא את העניין לידיעת בית המשפט.

למשל, שכאשר מישהו בפרקליטות נתפש בהתנהלות בעייתית וחריגה מסמכות, "כולם מצופפים את השורות כדי להגן אחד על השני".

גרסטל, אשר כיהנה כשופטת עשרות שנים לפני שמילאה את תפקיד נציבת הביקורת אומרת שכשופטת היא היתה בטוחה במערכת המשפטית.
עכשיו כבר לא.

אז מה יגידו אזובי הקיר?

לקריאה נוספת 

יום שלישי, 8 בנובמבר 2016

ודאות קרובה לפגיעה ביסודות המשטר הדמוקרטי?

סופה המתקרב ובא של מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב הוא זמן טוב להרהר בתמונה הקשה שעלתה מתוכה: מועמד לנשיאות ארה"ב בחר לעשות שימוש בוטה לרעה בחופש הביטוי שלו.

האומנם חופש הביטוי צריך לאפשר למועמד בבחירות דמוקרטיות להודיע ש-
  • הבחירות אינן כשרות?
  • אחרי הבחירות הוא ישעה את הזכויות של מיעוטים מסויימים ? 
  • אחרי הבחירות יריבתו הפוליטית תהיה בכלא? 
  • הוא יכבד את תוצאות הבחירות רק אם הוא ינצח? 
הצטברות האמירות האלה מזכירה משהו, לא ?
את הדמות הזו של מועמד שמוכן לכבד את הכללים רק כאשר הם משרתים אותו כבר ראינו בעבר.
אחרים אמרו את זה הרבה יותר טוב ממני:



הנחת המוצא של המערכת הדמוקרטית היא, כדברי השופט האמריקאי לואי ברנדייס, ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". כלומר, שהדיון הציבורי יביא לבירור מידת אמיתותן של אמירות כאלה ואחרות.
אבל המציאות מלמדת אותנו שלא תמיד הבירור הזה מתבצע. האינטרנט, מכונת הנגשת המידע הטובה ביותר שהאנושות ידעה, מציגה בפנינו מצב עגום: קל יותר לבלבל מאשר לברר את האמת.
שקרים גדולים מסתובבים סביבנו. אנשים חוזרים עליהם שוב ושוב. ויש שאינם טורחים לברר או אינם מסוגלים או המתפתים להאמין, וכל אלה עלולים למצוא עצמם מאמינים בשקרים.
ההבטחה של כלי-תקשורת אפקטיביים המשמשים ככלבי השמירה של הדמוקרטיה התגלתה במערכת-הבחירות הזו במלוא מערומיה.

נוכח המציאות הזו, נדמה שאין מנוס מייצור של מאזן חדש בנוגע לחופש הביטוי, הבוחן את קיומה של סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה, אם מספיק חלקים בציבור הבוחרים יאמינו לאמירה לא-מבוססת כזו או אחרת.

הסכנה הזו איננה סכנה בעלמא. כאשר מועמד מודיע שלא יכבד תוצאות של בחירות, כאשר חלקים מציבור הבוחרים עלולים להאמין לאותו מועמד ולהפסיק להאמין בתקינות השיטה הדמוקרטית, הרי שנזרעים זרעי מלחמת-אזרחים.
היא לא חייבת לפרוץ מייד. אבל די בכך שאובדן האמונה יביא פרטים בכמות מספיקה להפסיק לכבד את חוקי המדינה.

נכון, יכול להיות שכל זה לא יקרה.
יכול להיות שהמועמד הפוליטי האמור יתברר כבדיחה.
יכול להיות שהמשטר הדמוקרטי יהיה חזק יותר מכל אלה.

אבל יכול להיות שלא.

אחרי הכל, ההיסטוריה מלמדת אותנו שבדיוק בדרך הזו -
כך בונים תנועה מהפכנית.
כך חותרים תחת יסודות המשטר.
כך כתבו פרק אפל בתולדות האנושות.

השיעור שנתנה לנו ארה"ב יפה גם לישראל.
דומה שגם כאן וגם שם צריך לבחון מחדש את חופש הביטוי של מועמדים בבחירות.
בפראפרזה על דברי השופט האמריקאי, אוליבר ונדל הולמס, חופש הדיבור איננו צריך להעניק זכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף.
לקריאה ומחשבה נוספת


יום שישי, 14 באוקטובר 2016

אז מה היה לנו בשנת התשע"ו?

הנהלת בתי המשפט פרסמה את פסקי הדין המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשע"ו עד לערב ראש השנה התשע"ז. על פי בחירת שופטות ושופטי בית המשפט העליון. רשימה מאלפת ומעניינת של 62 פסקי-דין (כולל תקצירים)(זהירות: PDF).

כל אחד ייחס חשיבות או עדיפות לפסקי-דין מסויימים על פני אחרים. זו דרכו של עולם. שני החשובים בהם, לדעתי הם:
רע"א 4110701 טל טריידינג קורפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ. תקצירו (המובא מהרשימה):
בפסק הדין בוטלה אחת ההלכות החשובות בתחום דיני השטרות – הלכת גויסקי – שמשלה בכיפה במשך כחמישים שנה וביקורת חריפה נמתחה עליה במהלכן. הלכה זו קבעה כי אדם שקיבל שטר (כגון שיק) "לא טהור" שהוסב לטובתו, יכול להתגבר על טענת "כישלון תמורה" – כלומר אי ביצוע עסקת היסוד שבגינה ניתן השיק – בתנאי שהדבר התרחש לפני קיבל את השיק. כבוד השופט נ' הנדל, אליו הצטרף כבוד השופט א' שהם ובניגוד לעמדת השופט נ' סולברג פסקו כי הלכה זו בטלה, כך שמי שאינו אוחז כשורה בשטר לא יוכל להתגבר על הגנה של כישלון תמורה של המושך או העושה.
נקבע, כי מחזיק השיק הפגום לא יוכל לדרוש את מימושו, ללא קשר לעיתוי של "כישלון התמורה". דהיינו, בין אם אירע לפני קבלת השיק ובין אם אירע לאחריו. בין היתר, הדגיש השופט הנדל כי הלכת גויסקי התבססה על דיני הקניין הכלליים החלים על הממד החפצי של השטר, אך על השטר חלים שלושה ממדים – חפץ, חוזה ומסמך סחיר. בחינה על פי ממדים אלה בהתאם לדיני החיובים ודיני הקניין מובילה למסקנה כי הפגם שנפל בתקינות השטר על פי דיני השטרות פוגע בסחירותו המהותית, ובכך נשלל מהמחזיק בשטר המעמד המיוחד של "אוחז כשורה". החיוב שעבר במלואו אל הבנק – שהוא תוכנו של השטר שרכש – כפוף לטענה שחוזה היסוד הופר.
השופט נ' סולברג סבר, בדעת מיעוט, כי יש להותיר את הלכת גויסקי על כנה, בכפוף לצמצומה והגבלתה באמצעות הוספת שני תנאים לתחולתה. האחד, תשלום תמורה ממשית ומבוצעת על ידי הנסב. השני, כי בעת הסבת השיק לידיו לא היה כישלון התמורה צפוי, מבחינה אובייקטיבית. התוצאה האופרטיבית בנסיבות פסק הדין הייתה קבלת הערעור כך שתביעת הבנק לתשלום דמי השיק תידחה.

רע"א 5225702 זינגר נ' חברת יהב יחמיאס טכנולוגיות. תקצירו (המובא מהרשימה):
כבוד השופט סולברג עסק בשאלת תחולת חוק הגנת הפרטיות על מידע המצוי בחשבון דוא"ל או רשת חברתית של אדם, שהושאר פתוח על גבי מחשב של אחר. נקבע כי המרחב הווירטואלי האישי מכיל מידע פרטי ורגיש, ועל כן ברור שאין ללמוד מעצם העובדה שחשבון כזה הושאר פתוח על הסכמת בעליו לעיין בו, אלא על אפשרות של שכחה. לפיכך, עיון והעתקת תוכן המצוי בחשבון שהושאר פתוח במחשבו של אחר מהווה פגיעה בפרטיות, בהתאם להגדרה שבסעיף 2(5 )לחוק הגנת הפרטיות, שנוסחה: "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב". כהמשך לקביעה זו, נקבע כי תוכן כזה פסול מלשמש ראיה בהליך משפטי, בכפוף לסייגים המופיעים בסעיף 32 לחוק.

ראוי להזכיר גם, "איזכור של כבוד" שני פסקי-דין אחרים שזכו לתהודה תקשורתית לא מבוטלת בשנה האחרונה:




יום ראשון, 9 באוקטובר 2016

אתה יכול לעשות הכל

הדיון הציבורי הסוער בארה"ב סביב השיחה האינטימית  שניהל דונאלד טראמפ עם בילי בוש הוא הזדמנות נדירה להתבונן  בדברים שאנשים מרשים לעצמם לומר, ובמציאות המשתקפת דרכם.

במה מדובר כאן בסך הכל ? בשיחה הפרטית שהתנהלה לפני שנים רבות, בין האיש שכיום הוא מועמד לנשיאות ארה"ב לבין איש הטלוויזיה (שהוא במקרה או שלא במקרה, בן למשפחת בוש), במסגרת השיחה שיתף טראמפ בהשקפתו  הגורסת שאם אתה כוכב, נשים נותנות לך לנשק אותן. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בהן. מה למשל? לאחוז במקומות אינטימיים בגופן.

הדברים נאמרים על ידו בשיקול דעת, ולמרות שרבים המשתתפים בדיון הציבורי מבקשים להקל בדברים ולתאר את דבריו כאמירות גסות בלבד, קשה שלא להתעלם מהנחות-היסוד המסתתרות מתחת לאמירות האלה. אותן הנחות יסוד שהביאו את טראמפ בהתנצלותו לנסות ולהתגונן בהצהרה שהוא שמע דברים גרועים הרבה יותר מביל קלינטון.


באילו הנחות יסוד מדובר? אלה העומדות ביסוד הפרספקטיבה של טראמפ כפי שהתבטאה בשיחה. פרספקטיבה הרואה בנשים מטרות, חפצים, יעדים להשגה. לא כבני-אדם אוטונומיים.
זו הפרספקטיבה ההופכת נשים רבות מדי,  תכופות מדי, לקורבנות עבירות מין רבות מדי.

האם אני מגזים ?
בתגובה לדברים שאמר טראמפ, בחרה הסופרת קלי אוקספורד לשתף את הציבור באמצעות הטוויטר שלה בהטרדה מינית שעברה בצעירותה. היא ביקשה מנשים אחרות לשתף בהטרדות שהן חוו, כדי שאנשים יוכלו להבין עד כמה הנושא הזה חמור ורציני.

כל מי שסבור שהדיון הביקורתי בדברי טראמפ מוגזם, מוזמן לעיין ב10 מיליון תגובות הטוויטר להן זכה השיתוף שלה, של נשים שבחרו לשתף בסיפורי ההטרדה האישיים שלהם.


המציאות המחרידה אמורה להביא כל אדם בר-דעת להבין שזו בכלל לא סוגיה של פוליטיקה.

זו סוגיה היורדת לשורשי המשטר הדמוקרטי. חברה דמוקרטית המושתתת על שוויון זכויות מגדרי גמור איננה יכולה להרשות לעצמה סובלנות כלשהיא לאמירות המסתירות בחובן תפישה כוחנית  כלפי  מגדר מסויים.
זו סוגיה של שיח-זכויות. האומנם איש ציבור המתבטא בצורה הזו, המחזיק בעמדה כזו כלפי חלק מציבור הבוחרים,  יוכל להגן על החוקה של ארה"ב?
זו שאלה של שלטון החוק. איך יוכל אדם המכהן בכהונה ציבורית רמה לדאוג שחוקים ייאכפו, אם בסתר ליבו הוא רואה את המציאות בצורה שונה לגמרי?


לקריאה נוספת

יום שבת, 8 באוקטובר 2016

חדש בארה"ב: המצאת כתב תביעה באמצעות טוויטר

המצאה לנתין זר באמצעים אלקטרוניים, על ידי דואל, היא לא דבר חדש, לא בארה"ב ולא בישראל. אבל לא בכל יום אתה נתקל בהיתר להמצאה באמצעות רשת חברתית, והידיעה המשפטית החדשה ביותר: היתר המצאה באמצעות טוויטר.

ביוני השנה הגיש NGO (ארגון מגזר שלישי) קליפורני, 'פרנסיסקוס הקדוש מאסיזי' (St. Francis of Assisi), תביעה אזרחית כנגד שני בנקים Kuwait Finance House ו-Kuveyt-Turk Participation Bank Inc וכנגד איש הדת הסוני האג'אג' אל-עג'מי (Hajjaj al-Ajmi). על פי כתב התביעה, השלושה מעורבים במימון ארגון המדינה האיסלאמית בעיראק וסוריה. אל-עג'מי, שמוצאו כווייתי, המופיע ברשימות השחורות של ארה"ב והאו"ם כמממן טרור, ארגן קמפיינים בטוויטר לגיוס מימון למדינה האיסלאמית (Isis) לצורך מסע פינוי ורצח שיטתי של נוצרים אשוריים.

מאחר וכוויית איננה צד לאמנת האג מ1965 (Hague Service Convention) נכשלו נסיונות להמציא את כתב התביעה לעל-עג'מי באמצעות הרשות המרכזית של כוויית (כפי שהדבר היה אמור להתאפשר במדינות אחרות שהן צדדים לאמנה). לאחר שנסיונות לאתר את אל-עג'מי בדרך אחרת כשלו, פנה בא-כוח הארגון באוגוסט אל ביהמ"ש והודיע שהוא מתקשה להמציא את כתב התביעה לאל-עג'מי. נוכח הנסיבות הוא ביקש היתר המצאה בעזרת טוויטר.

כבוד השופטת לורל בילר (Laurel Beeler), שופטת פדרלית במחוז הצפוני של קליפורניה, ישבה על המדוכה, ומצאה לנכון להרחיב עוד מעט את הגמישות האפשרית בהמצאה לנתינים זרים בעידן האינטרנט. כידוע, בעוד שכללי ההמצאה הפדרליים בארה"ב לגבי נתבעים אזרחי ארה"ב הם קשוחים ביותר, לגבי נתבעים זרים כללי ההמצאה הקבועים ב -
על פיהם, אפשר להמציא לנתין מדינה זרה באחד המקרים הבאים- 
1) by an internationally agreed means of service that is reasonably calculated to give notice, such as those provided by the Hague Convention; 
2) if there is no international means or no means specified then by means reasonably calculated to give notice; 
3) by other means not prohibited by international agreement, as the court orders.

כאמור, בהתאם להם הותר לא אחת להמציא באמצעות הדואל.

בשנים האחרונות, הותר גם בהתאם להם להמציא באמצעות רשתות חברתיות. השופטת בילר הזכירה שני מקרים קודמים בהם בתי משפט פדרליים התירו המצאה לנתינים זרים באמצעות פלטפורמות רשת חברתית:

  • ב-2014 שופט פדרלי במחוז המזרחי של וירג'יניה התיר המצאה לניתן טורקי באמצעות דואל, פייסבוק ולינקדאין (WhosHere Inc. v. Gokham Oran); בעניין תביעת trademark בעקבות כשלון המצאה באמצעות הרשות המרכזית בטורקיה, לאחר שהתברר שכתובת המגורים של הנתבע לא היתה נכונה. 
  • ב-2013 שופט פדרלי במחוז הדרומי של ניו-יורק התיר לFTC להמציא ל-5 נתיניים הודיים באמצעות פייסבוק (Federal Trade Commission v. PCCCare Inc), במקרה של חשד להונאה. 
כאמור, עם התשתית הזו, ולאחר עיון בנסיבות המקרה, בהן נעשה שימוש אינטנסיבי בטוויטר על ידי הנתבע ליצור קשר עם ציבור רחב ולגייס ממנו כסף, הלכה השופטת בילר צעד אחד קדימה, והתירה לתובע להשתמש ברשת החברתית טוויטר כדרך ההמצאה.

השופטת בילר מצאה כי -
  • המצאה באמצעות טויטר היא האמצעי ההגיוני והמחושב להביא התביעה לידיעת הנתבע ( reasonably calculated to give notice); 
  • שהיא הדרך ההמצאה שיש לה את הסבירות הרבה ביותר להצליח ( is the 'method of service most likely to reach); 
  • ההמצאה כאמור איננה אסורה באמנה בינלאומית (Service by Twitter is not prohibited by international agreement with Kuwait). 
כשנשאל בא-הכוח של הארגון התובע כיצד תתבצע המצאה באמצעות טוויטר, הסביר שתישלח הודעת טוויטר  (twit) לנתבע עם קישור (Link) אל ההמצאה המלאה.

מבט קדימה מאפשר גם העלאת ההשערה האופטימית (מהפרספקטיבה של התובע) שאם אכן תתבצע המצאה בצורה שביהמ"ש יקבל כשמירה של הdue process, התביעה תוכל להתקדם. בהתחשב בנסיבות, סביר להניח שלא יוגש כתב הגנה. לאור זאת שבאוגוסט 2014 הוקפאו נכסיו של אל-עג'מי בארה"ב על ידי משרד האוצר האמריקאי, לאחר שהכריז על אל-עג'מי כתומך מרכזי של טרוריסטים בסוריה, נראה כי מדובר באחד מאותם הליכים משפטיים שההכרעה העיקרית בהם התקבלה כבר בשלב מקדמי, פרוצדורלי למראית-העין.

בהתחשב בפוטנציאל המהותי של המהלך שהתיר של המצאה באמצעות פרופיל רשת חברתית, קשה שלא להרהר על שאלת הסייגים. השופטת בילר כתבה בהחלטתה כי לאל-עג'מי חשבון טוויטר פעיל בו הוא משתמש ליצור קשר עם קהלו. אפשר להניח שהיא הסתמכה בהחלטה על נתונים שסיפק לה התובע בדבר ודאות הזיהוי בין חשבון הטוויטר לבין הנתבע. האומנם בכל מקרה שבו יינתן היתר להמצאה לפרופיל רשת חברתית אפשר יהיה לקוות לודאות גבוהה של שמירת ההליך הראוי?

אין ספק כי היתר המצאה לפרופיל רשת חברתית הוא צעד מתבקש בעידן החדש של האינטרנט, בו רשתות חברתיות כמו פייסבוק הופכות לאמצעי העיקרי לתקשורת. יום אחד כנראה נראה את זה קורה גם לגבי הליכים פחות חריגים שאינם מתנהלים כנגד נתינים זרים. אולי לא מחר. אולי יידרשו עוד כמה עשורים. אבל הדרך לשם הולכת ונסללת על ידי מקרים כמו זה של St. Francis of Assisi. האומנם הדרך הזו, המושתתת על מקרים קשים, אכן יוצרת חוק טוב ?

לקריאה נוספת